במסגרת הליווי האישי מול אלי, בחרתי לעבוד בין היתר במודל R.A.I.N שפיתחה מישל מקדונלד. מודל זה מאפשר את בהבנת המצב ויצירת ההבחנה בין כאב בלתי נמנע לסבל שניתן למנוע. המודל מתבסס על העקרונות התיאורטיים של מיינדפולנס – נוכחות קשובה ומתמקדת בהתבוננות פנימית.
מודל R.A.I.N מבוסס על 4 שלבים של התבוננות מודעת:
R –RECOGNIZE (לזהות)
הצעד החשוב ביותר כדי להכיר ב'תקיעות' ואמונות שמכווצות לנו את הלב הוא לזהות אותם על-ידי הסימנים הנפוצים; כמו קול פנימי ביקורתי, תחושות של אגו פגוע וחרדה.
אלי זיהה המתרחש בהכרה מודעת, הוא הכיר במחשבותיו, ברגשות ובהתנהגויות.
במקום להקשיב לתודעתנו, רובנו מנסים לחיות על פי ציפיותיהם של אחרים, ואז כאשר נופל האסימון, מגלים בעיקר את הביקורתיות והשיפוטיות.
אלי גילה כיצד השיפוט העצמי והסלידה העצמית שלו מונעת ממנו לייצר תקשורת אופטימית ואינטימיות אמיתית עם אחרים, מה שבא גם לידי ביטוי בראיונות עבודה ומפגשים אחד על אחד עם אנשים שטרם הכיר.
A – ALLOWED (לאפשר)
לעיתים כשלא נעים לנו, אנו מגיבים על ידי ביקורת, אטימות לרגשות שלנו, או על ידי העברת תשומת הלב למקום אחר.
עלינו לתת מקום למחשבות, לרגשות, לתחושות שזיהינו בתהליך ההכרה. מכירים את התחושה המבישה שמגיעה כאשר אנו לא מצליחים להתקבל לעבודה שמאוד רצינו? ובמקום לאפשר, להבין ולעכל את ההרגשה הזו – אנו מאשימים את עצמנו שאנחנו לא יודעים מספיק, או שלא למדנו במוסד אקדמי מוביל. אנו מתנגדים לגסות ואי הנעימות של התחושה על ידי נסיגה מהרגע הנוכחי.
אלי איפשר לעצמו להשתהות במקום של הרגשות אלו, בכוונה להרגיע את ההתנגדות האישית שלו ולתת לחוויה להיות בדיוק כפי שהיא: הוא הכיר בנוכחות השיפוטיות, כמו גם ברגשות הכואבים שמתלוות לה.
ויקטור פרנקל אומר כי "בין הגירוי לתגובה יש מרחב, ובמרחב הזה טמון הכוח שלנו והחופש שלנו." ההתרה יוצרת מרחב המאפשר לנו לראות לעומק יותר את הווייתנו, אשר בתורו מעורר את הדאגה שלנו ומסייע בבחירות נבונות יותר בחיים.
I –INTEREST (להתעניין)
כאן הכוונה לחקור מה קורה בתוכנו, כאשר החקירה מייצרת תוצאה מחודדת ביותר. נשאל את עצמנו; מה בתוכי רוצה תשומת לב? איפה אני חווה את זה בגופי? במה אני מאמין? מה התחושה הזו רוצה ממני?
לעיתים נחווה תחושות לחץ ואז נגלה שמאחוריהן מוסוות התחושה של חוסר ערך. כאשר נביא אותה למודעות, האמונות והרגשות הלא מודעים שלנו ישלטו על חווייתנו וינציחו את הזדהותנו עם עצמנו המוגבל והחסר.
המלצתי לאלי לקרוא פרקים של המשוררת דורותי האנט שאומרת שאנחנו צריכים "מרחב שמיעה שבו כל מה שיש, יתקבל בברכה." אני מזדהה עם אמירה זו כי בעיניי אכפתיות ללא תנאי היא המפתח לפתיחות שמשם תתקיים חקירה אמיתית.
הנה סיפור שעוזר לתאר את התהליך: תאר לעצמך שבזמן שאתה הולך ביער, אתה רואה כלב קטן יושב ליד עץ. אתה מתכופף ללטף אותו ופתאום הוא נובח עליך וחושף את שיניו. בתחילה אתה עלול להיות מפוחד וכועס, אבל אז אתה מבחין שאחת מרגליו נלכדה במלכודת הקבורה מתחת לכמה עלים. מצב הרוח שלך עובר מיד מכעס לדאגה. אתה רואה שהתוקפנות של הכלב נבעה מפגיעות וכאב.
זה חל על כולנו. כשאנחנו מתנהגים בדרכים פוגעות ולא רציונליות, זה בגלל שאנחנו נתפסים באיזושהי מלכודת כואבת. ככל שאנחנו חוקרים את מקור הסבל שלנו, אנו מטפחים לב רחום כלפי עצמנו ואחרים.
N – NATURAL AWARENESS (מודעות טבעית)
המודעות בעצם מתרחשת כאשר ההזדהות עם "עצמנו" מתרופפת. כלומר אי-הזדהות, שהתשובה לשאלת "מי אנחנו" אינה מתמזגת עם הרגשות, התחושות או הסיפורים המגבילים על עצמנו. אנו מתחילים לחיות מהפתיחות והאהבה שמבטאים את המודעות הטבעית שלנו.
למרות ששלושת השלבים הראשונים של מודל R.A.I.N דורשים פעילות מכוונת כלשהי, מודעות טבעית היא ה"אוצר", החזרה שמשחררת לטבע את האמיתי שלנו.
בחלק האחרון הזה של המודל, אלי נח במודעות טבעית וחש תחושת חום ופתיחות, וממש שינה את הפרספקטיבה בנוכחות מודעת. התרגול יצר בינו ובין החששות, הספקות והפחדים – מפגש שעזר לו להכיר ולהאט את האמונות המגבילות הכלואות בו.
כך, לאט לאט נוכל לחוות מודעות אוהבת טבעית, כאמת של מי שאנחנו יותר מכל סיפור שאי פעם סיפרנו לעצמנו על היותנו "לא מספיק טובים" או "לא מוערך".
